הקו הירוק-הקו הכי מדובר בחדשות

הקו הירוק הוא למעשה קו שביתת-הנשק שבין מדינת ישראל למצרים, ירדן, סוריה ולבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949 לאחר מלחמת העצמאות, ועד לפריצת מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שהוא צויר בעיפרון ירוק על המפה שבה השתמשו בדיונים.
"הקו הירוק" הקיף 78% משטח המנדט הבריטי. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ עבר לשליטת ירדן. הוא סופח לירדן וכונה הגדה המערבית. בישראל השטח מכונה יהודה ושומרון. רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, וכונתה רצועת עזה.
כינוי נוסף לקו הירוק הוא גבולות יוני 1967, או בקיצור גבולות 67' למרות שהם נקבעו ב-1949 ולא ב-1967.

פלסטינים, בדואים ודרוזים שנותרו בתוך תחומי הקו הירוק קיבלו אזרחות ישראלית, והשתלבו במידה כזאת או אחרת במדינת ישראל. פלסטינים ובדואים שנותרו בתחומי הגדה המערבית (יהודה ושומרון) קיבלו אזרחות ירדנית ושולבו בממלכת ירדן. גם בין השנים 1967-1988 היו קשרים הדוקים בין תושבי הגדה המערבית לבין ממלכת ירדן, קשרים שישראל אפשרה ואף עודדה. ב-1988 הודיע מלך ירדן דאז המלך חוסיין, על ניתוק הקשרים בין ירדן לגדה המערבית, ובכך קיבל את עמדת הארגונים הפלסטינים, בעיקר אש"ף, כי באזור זה צריכה לקום מדינה פלסטינית.
ברצועת עזה נותרו התושבים חסרי אזרחות. הם לא קיבלו אזרחות מצרית ולא אזרחות ישראלית. מעמדו של השטח נותר לא-ברור מבחינה משפטית, ולעניין זה היו השלכות על תושביו.

הארגונים הפלסטינים, ובייחוד אש"ף שהוקם ב-1964, סירבו במשך שנים רבות להכיר בקו הירוק כקו גבול, כמו שסירבו להכיר במדינת ישראל או בזכות קיומה. עמדה זו התרככה בהדרגה ב"הכרזת העצמאות" הפלסטינית שהוקראה באלג'יריה ב-1988, ובהסכמי אוסלו ב-1993 כבר הסכים אש"ף לקביעת הקו הירוק כגבול השטח שעליו יחולו ההסכמים. אבל ארגונים פלסטינים גדולים אחרים, בעיקר חמאס, מסרבים גם היום להכיר בקו הירוק באופן רשמי. ההכרה לכאורה של אש"ף בקו הירוק עומדת בסתירה לדרישה אחרת שהארגונים הפלסטינים עדיין עומדים עליה - זכות השיבה. הארגונים הפלסטינים עומדים על כך שפליטים פלסטינים שגרו עד 1949 ביישובים שבתוך תחומי הקו הירוק, יוכלו לשוב ליישוביהם המקוריים אם ירצו בכך.

מדינת ישראל לא הכריזה עם הקמתה על גבולותיה באופן רשמי ולכן שימש הקו הירוק כגבול דה-פקטו של ריבונותה. כיום רואות רוב מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים את הקו הירוק בקטעים המגדירים את "הגדה המערבית " ואת "רצועת עזה" כגבולות הריבונות של ישראל.

זוהי החלטה שהתבססה על יזמה בריטית-אמריקנית בעקבות מלחמת ששת הימים (הגרסה המלאה נמצאת באתר הכנסת) וסעיפיה קראו בין היתר ל”נסיגה של כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו” במלחמת ששת הימים ול”שימת קץ לכל טענות לוחמה או מצבי לוחמה וכיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה באזור וזכותה לחיות בשלום, בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשית מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח”. כן דובר בהחלטה על הצורך ”לערוב לחופש השיט דרך נתיבי-מים בינלאומיים באזור, להשיג יישוב צודק של בעיית הפליטים לערוב לאי-פגיעה בשטחה של כל מדינה באזור ובעצמאותה המדינית ע”י אמצעים הכוללים כינונם של שטחים מפורזים.” ההחלטה התקבלה כמעט מיד ע”י מצרים וירדן. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967. סוריה קיבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא אסד. הדיון מול הפלסטינים נותר קיים בשל סוגיית היקף הנסיגה ובעיית הפליטים.

משמעות ההחלטה מהווה מושא לוויכוח מדיני ומשפטי בעיקר בשתי נקודות עיקריות:

• מהו היקף הנסיגה הישראלית - ההחלטה הגדירה נסיגה משטחים ולא הגדירה את גבולות הנסיגה לקוי 4.6.67 - מועצת הביטחון קבעה שמכיוון שבהחלטה עצמה אין התייחסות לנסיגה מלאה, הרי שכל שלום עתידי ידרוש מישראל נסיגה מ"שטחים" ולא מ"כל השטחים" שנכבשו במהלך המלחמה. לכן מדינת ישראל רואה לנכון לנהל משא ומתן מותאם למציאות חדשה של גבולות בטוחים ומוכרים שלא היו נחלת העבר.
• מה הפתרון לבעיית הפליטים - החלטה 242 מדברת על פתרון הוגן לבעיית הפליטים מבלי להתייחס פרטנית להיקף. ישראל רואה בהחלטה כזו אשר אינה מעגנת זכות שיבה, בעוד הצד הערבי גורס שההחלטה מעגנת שיבה מלאה.

לסיכום, משהבנתם את המשמעות של קו המחלוקת המרכזי, תוכלו לחזק את הסברכם לשאלה מדוע ישראל לא חוזרת לגבולות הקו הירוק, דרך הצגת העובדות הבאות:

• פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה ממנסחי החלטה 242 ושימש דיקן בית הספר למשפט באוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה האמריקאי: "החלטה 242 מסמיכה את הצדדים להסכים על שינויים טריטוריאליים, אך אינה מחייבת נסיגה מכל, מרוב או מחלק מהשטחים הכבושים. הסכם השלום ישראל-מצרים העניק לערבים יותר מ-90% מהשטחים הכבושים..."
  ("החלטה 242" , "מכון וושינגטון למדיניות מזרח תיכונית", 1993, עמודים 18-19).
• נשיא ארה"ב לשעבר, לינדון ג'ונסון (10 בספטמבר 1968): "ברור שחזרה לקווי 4 ביוני 1967 לא תביא שלום. הגבולות חייבים להיות בטוחים ומוכרים".
• הנשיא האמריקאי ג'ונסון ושגרירו לאו"ם גולדברג, הסכימו שמפת צרכי הביטחון המינימאליים של ישראל - שהוכנה ב-29 ביוני 1967 על ידי הרמטכ"ל האמריקאי ארל ווילר - עומדת בתנאי החלטה 242. לפי מפת הרמטכ"ל האמריקאי, על ישראל להשאיר בריבונותה את רמת הגולן וכשני שליש מיו"ש.

רוצים לדעת עוד על יחסי ישראל והעולם הערבי? לחצו כאן

  צור קשר