בין מלחמה ושלום: נקודות לציון יחסי ישראל ערב

היחס של מדינות ערב כלפי הפלסטינים היה מאז ומעולם אמביוולנטי: מצד אחד נוהגים מנהיגי מדינות ערב לצייר את הפלסטינים כשלוחה מדוכאת של העם הערבי, ומשמיעים אמירות תקשורתיות היוצאות נגד הדיכוי ואי הצדק לכאורה. מצד שני, הם רואים בנושא הפלסטיני מכשיר ולא יעד. הוא אינו מהווה ציר מרכזי במדיניותם ולא גורם מרכזי בקביעת מדיניותם - לא כלפי המערב ואפילו לא כלפי ישראל. על פי העובדות לא פעם נדמה, כי מנהיגי ערב רואים בפלסטינים גורם חתרני בפוטנציה וחוששים מ"לבנוניזציה" של מדינותיהם. לפניכם מספר נתונים להמחשה:

• בשנות ה-50' גורשו ממצרים ערפאת, אבו-מאזן ומנהיגי פתח נוספים שהיו פעילים ב"אחים המוסלמים" - עקב פעילות חתרנית.
• ירדן אפשרה להם להקים תשתית ארגונית וטרוריסטית, אך ב-1970 הם נכשלו בניסיון להפיל את המשטר ההאשמי המארח, גרמו למלחמת אזרחים וגורשו.
• לבנון נאלצה לקלוט אותם, אך ב-1975 - לאחר שהשליטו שלטון אימה בדרום לבנון - ניסו להדיח את הממשל בבירות, הביאו לפלישה הסורית ולסדרת מלחמות אזרחים עקובות מדם.
• ב-1990 השתתפו בפלישת סדאם חוסיין לכווית. עשרות אלפי פלסטינים שהיו מקורבים לסדאם חוסיין, גורשו מעיראק עם הדחת הרודן העיראקי ב-2003.
• מדינות ערב לא התגייסו לטובת הפלסטינים באופן משמעותי ב"מלחמת שלום הגליל" (1982), באינתיפאדה הראשונה (1987-1992) והשנייה (מ-2000) וב"עופרת יצוקה" (דצמבר-ינואר 2008), הן לא מפעילות את נשק הנפט, אינן מכנסות פסגה של מנהיגיהן, אוסרות על הפגנות המוניות ומעניקות סיוע זעום.

שורשי הסכסוך הישראלי ערבי כפי שהוא מוכר היום נעוצים עוד בתחילת המאה ה- 20, ולמעשה בגל העלייה השנייה לארץ עד 1914, אז החלו הערבים לגלות בפעם הראשונה אי נוחות לנוכח התגברות היישוב היהודי בארץ והחלו לחשוד שסופם יהיה מיעוט בארץ ישראל. תחושת האיום התגברה עם הקמת תל-אביב, העיר העברית הראשונה, מחוץ לחומות יפו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 וניסיון הבריטים לכבוש את ארץ ישראל, נחשבו היהודים יושבי הארץ בעיני הערבים כחלק מהמחנה הקולוניאלי שנתפס כאכזרי. הגדודים העבריים שסייעו בידי הבריטים להשתלט על השלטון העות'מאני בשנת 1917 וההצלחה הכלכלית של היישוב היהודי שהגדיל את הפער המעמדי בין שני העמים - הביאו לתחילת ההתבצרות של ערביי הארץ בעמדה העוינת שבה תפסו מעתה והלאה.

בריטניה פרסמה את הצהרת בלפור והצהירה שהיא רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הקהילות הלא יהודיות הוזכרו בהצהרה רק כבעלות זכויות, ולא כבעלות זכויות לאומיות. הערבים זועמים ומתחילה להתפתח תרבות לאומנית ערבית עוינת.
ב- 1919 מתחילים להתקיים כנסים לאומיים פלסטינים בראשות הלאומן הפלסטיני הקיצוני מוסא כאט'ם אל-חוסייני. מתחילה להתגבש לאומיות פלסטינית שהיא רחבה יותר מהשייכות החמולתית ונבדלת מהאומה הערבית הגדולה.

1920, מאורעות תר"פ - הערבים מתקיפים יישובים יהודיים. בנוסף, שישה יהודים נרצחו בלינץ' שיזמו ערבים בירושלים ורכוש נבזז.
1920, מרץ - מאורעות תל-חי. ערביי הגליל נכנסים לתל-חי כדי לחפש חיילים צרפתים המתחבאים בו, ומבקשים להחרים את הנשק של היהודים. בסוף הקרב נהרג טרומפלדור.
1921, פרעות תרפ"א - טבח אכזרי במיוחד של המון ערבי ביפו. התוצאות: רצח 43 יהודים; 140 יהודים פצועים.
1922, פרסום "הספר הלבן הראשון", שמאשר את הצהרת בלפור בדבר זכותם של היהודים לבית לאומי בפלסטינה (אם כי לא בכולה).
1929, מאורעות תרפ"ט והטבח בחברון - 113 יהודים נטבחו. סיבת הפרעות: הסתה של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שאיבד כוח פוליטי למשפחת הנשאשיבים המתונים.

1936: ועדת פיל מציעה לחלק את המדינה לשניים. בעקבות הפרעות שהיו בארץ, הקימה בריטניה ועדה שחילקה את ישראל למדינה יהודית, ולמדינה ערבית. הערבים דחו את התכנית.
1947: מלחמת העצמאות - הערבים לוקחים אחריות על המלחמה וישראל מנצחת במלחמה על עצמאותה, שנפתחה עקב התנגדותם של ערביי ישראל ומדינות ערב לתכנית החלוקה. הדבר לא מנע מבן גוריון להכריז על הקמת המדינה - בתל אביב.
1949: תוחמים את "הקו הירוק" - לאחר מלחמת העצמאות נחתמו הסכמי שביתת נשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. הקו הגיאוגרפי שסימן את שביתת הנשק נקרא "הקו הירוק".

ישראל מוצאת עצמה מותקפת שוב ושוב על ידי צבאות של מדינות ערב הסובבות אותה. שנים ספורות מבדילות בין מלחמות ישראל, אך ימי הרגיעה מצמיחים מדינה בעלת כלכלה איתנה, ומביאים לחתימת שני הסכמי שלום עם מדינות עוינות שכנות - תחילה עם מצרים ולאחר מכן עם ירדן. בדרך הפתלתלה לשלום, שני מנהיגים משני הצדדים נופלים קורבן לרצח פוליטי, אנואר סאדאת שילם בחייו לאחר הסכם השלום עם ישראל, יצחק רבין נרצח על ידי בן עמו לאחר החתימה על הסכמי אוסלו.

מלחמת העצמאות 1948/9: פורצת לאחר שצבאות ערב פלשו כדי להשמיד את המדינה היהודית ולהשתלט על הרצועה האסטרטגית על חוף הים התיכון. סיום המלחמה: מצרים כבשה את עזה, גירשה פעילים פלסטינים, אסרה על המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ואנשיו לשהות בעזה והכריזה על עוצר. עיראק כבשה את השומרון והעבירה אותו לירדן, אשר סיפחה (באפריל 1950) את יהודה ושומרון ואסרה על פעילות לאומנית פלסטינית. מקור המונח "גדה מערבית" בסיפוח הירדני. סוריה כבשה את חמת-גדר ברמת הגולן.

מלחמת 1956 ("מבצע סיני"): מצרים מתעמתת מול בריטניה וצרפת על השליטה בתעלת סואץ. המלחמה פורצת על רקע ההזדמנות של צרפת וישראל לנטרל את תוקפנות הנשיא המצרי נאצר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

יוני 1967 - מלחמת ששת הימים: פורצת כתוצאה מתוקפנות נאצר והפרת הסכמי 1956/57 שהביאו לנסיגת ישראל מסיני: הקמת ציר עם סוריה וירדן להשמדת ישראל, חסימת מיצרי טיראן והנמל הדרומי, אילת, הוצאת כוח האו"מ מסיני, כניסת כוח מצרי לסיני והפצצת קיבוצי הכנרת וירושלים על ידי סוריה וירדן.

מלחמת ההתשה 1969/70: מלחמה שניטשה לאורך מפרץ סואץ בניסיון מצרי לשחוק את רצון הלחימה של כוחות צה"ל בחצי-האי סיני ובתעלת סואץ, ולעורר התנגדות בעורף הישראלי להמשך כיבוש סיני.

מלחמת יום הכיפורים 1973: נפתחה על ידי מצרים, סוריה ועיראק. היה זה מהלך שהוביל נשיא מצרים אנואר סאדאת, שהיה נחוש לבצע מהלך צבאי שיביא לכיבוש חצי האי סיני ויזעזע את ישראל הזחוחה, הנישאת על גלי ההצלחה של מלחמת ששת הימים.

1978: הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית: סאדאת - מנהיג אמיץ ששילם בחייו

עם חתימה על הסכם השלום עם מצרים, לאחר הסכמי קמפ דייוויד, ישראל נסוגה מחצי-האי סיני שנכבש מידי מצרים, וזאת בתמורה להסכם שלום. בעקבות ההסכמים הוענק פרס נובל לשלום לראש ממשלת ישראל מנחם בגין שחתם על ההסכמים ולאנואר סאדאת נשיא מצרים. ב- 6 באוקטובר 1981 בזמן המצעד לציון מלחמת יום כיפור, נרצח סאדאת על ידי מתנגדיו, אנשי הג'יהאד המצרי.

1982: מלחמת "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה) בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שפעלו נגד ישראל בשטח לבנון. סיבת הפלישה: התבססות ארגוני טרור פלסטינים בדרום לבנון, לאחר שגורשו מירדן, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצוע פעילות חבלנית בתחומי ישראל.

1994: חתימת הסכם השלום עם ירדן הסכם השלום נחתם בין ראש משלת ישראל יצחק רבין לבין חוסיין מלך ירדן בתיווך נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בהסכמים הוחלט כי נהר הירדן ישמש קו הגבול. ישראל מסרה 300 קמ"ר לירדן. כוננו יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות. ישראל התחייבה להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך.

1986: רון ארד נופל בשבי ע"י אנשי המיליציה השיעית אמאל
ב16 לאוקטובר 1986, הנווט רון ארד, צנח ממטוס הפנטום הפגוע שבו טס מעל לעיר הלבנונית צידון, במסגרת מבצע לתקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. המטוס נפגע עקב תקלה טכנית שגרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי. כשנה לאחר שנשבה, קיבלה ישראל צילומים ומכתבים משוביו של רון ומקרהו הפך למרכז תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית. כאשר כשל המשא-ומתן בעניין שחרורו של רון ב-1988, הועבר רון ע"י מוסטפה דיראני, האחראי על הביטחון באמאל, לכוחות שנתמכים ע"י אירן בלבנון. מאז הגיעה כמות ניכרת של מידע סותר באשר לגורלו ולמקום הימצאו. כיום, מדינת ישראל גורסת כי גורלו של רון ארד נתון בידי אירן או כוחות לבנונים שנתמכים ע"י אירן שלעולם לא הודתה בפומבי שהיא מחזיקה ברון ארד או שיש בידיה איזה שהוא מידע ביחס למצבו או למקום הימצאו. למרות זאת, ישראל לא תחדל מהמאמצים להחזרתו והציבור לא ישכח- מאז נפילתו בשבי, הוצאו לאור שירים ("כשתבוא") וכרזות ("רון ארד לחופש נולד") החורטים את שמו של רון ארד בלב כולנו.

האינתיפאדה הראשונה (1992-1987) - התקוממות עממית של הפלסטינים נגד השלטון הישראלי.

1993: חתימה על הסכמי אוסלו - לאחר שנים שבהן נמנעה ישראל מלדבר עם הארגון הפלסטיני אש"ף בשל בחירתו בדרך הטרור, הסכימה לקיים סדרת שיחות חשאיות עם נציגי אש"ף באוסלו. בסוף השיחות נחתם הסכם בין הצדדים שבמסגרתו הכירה ישראל באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני, התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כעל ארגון טרור. הפלסטינים התחייבו להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון ולנטוש את דרך הטרור והאלימות. על ההסכם ששושבינו היה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, חתמו ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת. לשני האחרונים יחד עם שמעון פרס, ששימש שר החוץ בממשלת רבין, הוענק פרס נובל לשלום.

4 בנובמבר 1995: רצח יצחק רבין - ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו שהתקיימה תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות". הרוצח יגאל עמיר, סטודנט ימני קיצוני שהתנגד להסכמי אוסלו, נעצר במקום. רצח יצחק רבין היווה נקודת מפנה ביחסי השמאל והימין במדינת ישראל.

האינתיפאדה השנייה (מ-2000): פעולות מחאה עממיות הפכו לפעולות טרור וגרילה. באינתיפאדה השנייה החלו הפלסטינים לבצע באופן נרחב פיגועי התאבדות.

2006: חטיפת החייל גלעד שליט המוחזק עד היום בשבי החמאס בעזה
בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון ה- 25 ביוני 2006 בהתקפת מחבלים בכרם שלום ,בקרבה לגבול מצרים ישראל נחטף החייל גלעד שליט ממצפה הילה שבגליל ומוחזק עד היום בשבי החמאס ברצועת עזה. המחבלים חדרו דרך מנהרה אל שטחה של ישראל ותקפו את הטנק בו שהה אשר היה בסיור שגרתי. בהתקפה נהרגו מפקד הטנק, חנן ברק ז"ל, ופבל סלוצקר ז"ל, חייל נוסף בטנק, נהרג. חייל נוסף נפצע. גלעד שליט, החייל הרביעי שהיה בטנק, נפצע בכתפו ובידו ונלקח בשבי מתוך הטנק, על ידי המחבלים, אל תוך שטחי הרצועה. שוביו של שליט משתייכים לגדודי איזאדין אל קאסם, ועדות ההתנגדות של החזית העממית וצבא האיסלאם והם תובעים בתמורה להשבתו שחרור מחבלים האסורים בישראל.

2006 מלחמת לבנון השנייה: המלחמה נפתחה בעקבות חטיפת חיילי צה"ל אהוד גולדוואסר ואלדד רגב על ידי חזבאללה. מיד עם תחילת המלחמה ירו אנשי חזבאללה אלפי קטיושות על צפון הארץ שהגיעו עד לחדרה. מטרת המלחמה הייתה השבת כוח ההרתעה של ישראל. במהלך המלחמה הותקף נמל התעופה הבינלאומי של בירות ונסגר והוטל סגר ימי ואווירי מלא על לבנון. עד 18 ביולי הצליח חיל האוויר להשמיד את מרבית מערך הרקטות ארוכות-הטווח של חזבאללה.

מלחמת עזה 2008 ("עופרת יצוקה"): משנת 2001 ירו הפלסטינים רקטות קסאם פרימיטיביות שהלכו והשתפרו במרוצת הזמן: מאוגוסט 2005 החלו כל פלגי הפלסטינים לירות ירי מסיבי של רקטות קאסם משופרות לעבר שדרות והנגב המערבי. ב־25 ביוני 2006, תקפו אנשי הפלסטינים מוצב צה"ל, ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו שני חיילי צה"ל. רב"ט גלעד שליט, נחטף לעזה. ב-27 בדצמבר 2008 החלה המלחמה שבסיומה הופצצו תשתיות בעזה, הושמדו מנהרות. נהרגו כ-1,300 פלסטינים. רבים הפכו לפליטים.

רוצים לדעת עוד על ההיסטוריה של ישראל? לחצו כאן
רוצים לדעת עוד על יחסי ישראל והעולם הערבי? לחצו כאן

ישראל מושיטה יד לשלום לשכניה. צילום:שוש גורליצקי, באדיבות תערוכת "חלון לעולם שלי"

  צור קשר